קיבוץ הגלויות של טרינידד-טובגו
{{$Map.totalDistance}} ק"מ

חול לבן, מים תכולים, מנגו והרבה קוקוסים. שני האיים המקסימים טרינידד וטובגו (שהם מדינה אחת) הם הרפתקה קאריבית נפלאה שכיף לברוח אליה בחורף
נכתב ע"י עדי אופנהיים
31.01.2016
הצג על המפה
{{$ArticlesData.CurrentArticle.DisLikes}}%
0
249
שמור

שני האיים הם המשך ישיר של החוף הוונצואלי, וביום עם ראות טובה אפשר לראות את יבשת דרום אמריקה, הנמצאת 11 ק''מ מטרינידד. לפני 8,000 שנה הם היו מחוברים, אך כאשר תקופת הקרח הסתיימה מפלס המים עלה, ומכאן נוצרו הַמְּצָרִים. צוקי הענק והריפים של המצרים אחראים לתיאורים מפחידים ומוזרים של מלחי ספינות אשר נתקעו וטבעו כאשר ניסו לעבור כאן. שמות כמו "פי הדרקון" ו"פי הנחש" ניתנו להם על ידי האיש שגילה את כל אמריקה - כריסטופר קולומבוס הגיע לכאן במסעו השלישי ב-1498 בניסיון למצוא מים לספינתו. כאשר התקרב הוא ראה שלוש גבעות נישאות מולו. דבר זה הזכיר לו את השילוש הקדוש, והוא קרא לאי "טרינידד" (השם הספרדי לשילוש הקדוש). 35 אלף אינדיאנים משבעה שבטים שונים באו לקבל את פניו, חלקם בזרועות פתוחות, חלקם בזרועות פתוחות מעט פחות. כאשר קולומבוס רצה להוקיר תודה לילידים הוא ביקש ממלחיו לרקוד מולם. הילידים חשבו שהריקוד הוא תוקפנות והכרזת מלחמה ולכן טבחו במלחים. מי ידע שאותו ריקוד בן 500 שנה יהיה הגורם ליצירת כור ההיתוך של בני המקום? אבל מעשה זה מלמד אותנו על תפישת העולם של תקופת מגלי-העולם, ועל משמעותו של גילוי עמים שהיו קיימים אז.

 

כעבור 200 שנה לא נשאר ולו אינדיאני אחד באי. מה שנשאר זה השמות. בוודאי תופתעו לשמוע שהמילה "טבק" מגיעה מכאן - השם "טובגו" משמעותו מקטרת, שבעזרתה היו האינדיאנים עושים טקסי טיהור. המילה "סיגר" משמעה כאן הוא דווקא "טבק". שמו הילידי של האי הוא leri, שמשמעותו הוא "אנשי יונק הדבש", אותה ציפור מיוחדת וקסומה החיה בטרינידד. סמלו של האי כולל את ציפור מגלן, הנקראת על שם האש הכתומה-ורודה הייחודית לאי ושאפשר לראותה בביצות בדרום האי. כיום ידוע על כ-450 סוגי ציפורים באי, מה שאומר שזאת הארץ שבה הכי הרבה סוגי ציפורים ביחס לשטחה, אבל אז, בתקופת מגלי-העולם, זה לא כל כך עניין את קולומבוס.

 

זהב וכסף - זה מה שעניין את הספרדים שגילו במפתיע את ארץ הזהב, קוסקו (בירת אימפריית האינקה בפרו), ואת ארץ הצבר, הלוא היא טֶנוֹצְ'טִיטְלָאן, בירת ממלכת האצטקים הידועה היום כמקסיקו סיטי. את האי היפה טרינידד הפקירו ושכחו, והסיבה היחידה שהוא נשאר על המפה הייתה כי האיים הקאריביים היו בדרכו של כל מי שרצה להפליג לתעלת פנמה או להעביר סחורות לכיוון סביליה. דבר זה הביא לאי "חמדנים" רבים ונציגי ארצות שונות, אשר בשם המלכה, הדת והסחר החופשי שלחו אליו פיראטים שלהם ניתנה השראה לעשות בו ככל העולה על רוחם, רק שיביאו מעט מהזהב המקומי בחזרה לאירופה, שהתעשרה לפתע. אנגלים, צרפתים והולנדים ניסו הכול כדי להשיגו. אגדות נולדו, ובעתיד סרטים יכניסו הרבה מאוד מזומנים מהתקופה הזאת. האי החליף ידיים רבות, ויציבותו נבעה מגידולים שונים אשר נצרכו באירופה כגון קני הסוכר, הקקאו והטבק. אבל על מנת לעבוד במטעים צריך ידיים עובדות, והאירופאים כמובן לא היו רגילים לעבוד בשמש היוקדת של הקאריבים ובלחות הבלתי מתפשרת. יצירתיות תמיד הייתה לאירופאים, והפתרון הגיע במהרה - עבדים. במהרה הוזרמו לאיים הקאריביים כ-4 מיליון עבדים מאפריקה. הם עבדו בפרך, ותוחלת החיים הממוצעת שלהם הייתה 8 שנים. מספר העבדים עלה על מספר האדונים, וכאשר הקריאולים פזלו בעיניהם לפרו ובוליביה נדרש להביא עוד אנשים לאי. מלך ספרד פתח במבצע חסר תקדים - "אדמות לכל קתולי שיגיע לאדמת טרינידד", רק תבואו... והם הגיעו, אבל דוברי שפה מעט שונה; אומנם קתולים אבל דוברי צרפתית. וכשצרפתים מגיעים לאי הם מביאים איתם תרבות, אוכל וסטייל. הרי אי אפשר בלי יין טוב. וכך הקרנבל מגיע לטרינידד - מסוגנן, אלגנטי וצרפתי. אבל האנגלים חשקו באי לא פחות מהצרפתים, ובמאה ה-18 היה האי שטח מריבה בלתי פוסק. 18 ספינות קרב עגנו במצור על האי, והספרדים במקום נכנעו ללא ירייה אחת. כך נוצר מיקס מוזר של שלטון אנגלי ותשתיות אנגליות, חוק ספרדי ותרבות צרפתית... כבר אמרנו שהאי הוא הזיה אחת גדולה?

 

בתחילת המאה ה-19 העולם משתנה: המהפכה הצרפתית מהדהדת, הפרלמנט הבריטי נדרש לזכויות אדם והפיראטים הם כבר מזמן לא אבירי המלכה אלא מפירי חוק. גם העבדים מרגישים את השינוי בעולם כשב-1834 הם מקבלים אמנציפציה. העבדים משתחררים, עוברים לעיר ומנסים להבין: מה עושים כאשר אתה משוחרר? רובם חוזרים להיות עבדים, וחלקם מנסים את כוחם, מקימים תאגידים ומפלגות ומנסים לשנות. אדוני השדות מבולבלים, הכלכלה מתמוטטת, אין מי שיעבוד בשדה והבריטים, אשר חולשים על קולוניות בכל העולם, מחליטים לייבא עובדים-עבדים חדשים, אומנם בתשלום אפסי אבל בתשלום. במהרה מציפים את טרינידד הודים מכלכותה. ב-1935 הם יהיו כבר 150 אלף איש, והיום הם מהווים 40 אחוז מאוכלוסיית האי. יחד עם גל ההגירה הזה הגיעה כמובן גם התרבות ההודית. חגים הודיים מתחילים לבצבץ, תלבושות, וכמובן הרבה קארי ואוכל חריף. אין כמעט מנה במטבח הטרינידדי שהלשון לא נכווית ממנה. מקדשים הינדיים מתחילים להיבנות, שכונות סגורות מכילות גטאות של הודים, ובעתיד יקומו מפלגה ונשיא מהמגזר ההודי אשר ישלטו בטרינידד בשנות האלפיים. יש לציין שלהבדיל מהודו, וכיאה לטרינידד, כאן אין קסְטות ואין מעמדות. כור ההיתוך מתבטא גם באוכל עצמו: הרבה פירות ים, קסאווה ופירות טרופיים.

 

 


גלריית תמונות
 

 

VideoPlayer
 

המוסיקה היא אבן היסוד של האי, השפיות באי-השפיות הקאריבית, מה שמתחזק ובונה זהות באי רב-הניגודים הזה. כאשר אותם עבדים שעבדו במטעים רצו להקל על מצבם הנפשי הם היו שרים ומתפללים בשדה. מוסיקה זאת נודעת כמוסיקת "קאיסו", מוסיקת תפילה שבה ביקשו העבדים שיהיה טוב יותר. כאשר החל תהליך האמנציפציה החלה מוסיקת הקאיסו להיות ביקורתית יותר ויותר. העבדים, שחוו את אי-הצדק, השחיתות, הצביעות והרודנות של המיעוט הלבן על בשרם, הביעו דרכה כעס ומחאה חברתית. אלמנטים צרפתיים, בריטיים, אפריקאיים והודים נכנסו למוסיקה, וכך נולדה לה מוסיקת הקליפסו. הקליפסו בטרינידד נחשב ל"עיתון של העניים" ובצדק. כמעט כל מסר חברתי על צדק חברתי וביקורת חברתית עולים בצורת שיר. בעזרתה, נושאים כמו שחיתות, אלימות, בצע כסף ואי-צדק נשמעים בתחנות הרדיו בגאון ללא צנזורה. אם אתה רוצה להיות מעודכן בטרינידד הדליקו את הרדיו, אבל לא בשביל חדשות כי אם בשביל לשמוע את שיר הקליפסו החדש. דבר זה שימש גם פוליטיקאים ומנהיגים שראו בקליפסו כלי להשפעה על ההמון. כך, למשל, במהפכת 1990 הדבר הראשון שעשו המורדים היה להשתלט על תחנת הרדיו של טרינידד ולשדר בה שירים כנגד הממשל המכהן.

 

הבריטים לא אהבו את המוסיקה, ובייחוד לא את הביקורת והמסרים החתרניים. הם הוציאו צווים נגדה, ואסרו על העבדים לשיר או לנגן על תופים. אך כל קושי מביא לפתרון יצירתי - העבדים המשיכו לנגן, אבל הפעם על מקלות במבוק הנקראים במבו טמבו. הם רקעו ברצפה על ידי הקשה במקלות ברחובות (לכל להקה היה קצב משלה, וכשנפגשו הלהקות בחגיגות הקרנבל ברחוב, לא פעם היו תקריות אלימות והתפתחו קטטות ענק). האיסור על הקליפסו עמד בעינו עד 1935, עד שיום אחד הופיעה להקה ששמה "אלכסנדר" וניגנה באמצעות הקשה על קופסאות שימורים ריקות. כשהבינו השלטונות שמוסיקת הקליפסו כבר קנתה אחיזה עממית רחבה ומוצקה בקרב האוכלוסייה, ביטלו את האיסור עליה. השימוש בחפצים יומיומיים ככלי נגינה היה מפתיע, ומכאן לא יעבור זמן רב עד שתעשיית חלקי החילוף של כלי הרכב תהווה בסיס לכלי ההקשה הטרינידדיים ולהמצאת הכלי האינסטרומנטלי היחידה במאה ה-20 - ה-Steel Pan

 

בתקופת מלחמת העולם השנייה הפכה טרינידד-טובגו לבסיס צבאי של ארה"ב. משחתות עגנו בנמל, מלחים התאכסנו באי והתרבות הצפון-אמריקאית כבשה אותו. אין פלא אפוא שעד היום קיימים יחסי-שנאה אהבה בין הטרינידדים לאחות הגדולה מהצפון. מצד אחד העושר, הכוח והגושפנקא שנתנו האמריקאים למוסיקה הגיעו מאותם מלחים ששהו בטרינידד, אך עם זאת הם התנהגו בצורה שתלטנית ויהירה אשר השאירה אחריה מתחים לא פתורים. הקִדמה נתנה לטרינידדים כוח נוסף, וב-1962, לאחר שהבריטים עזבו והותירו אחריהם אלפי חביות נפט ריקות, הפך הקליפסו לאבן היסוד של המוסיקה הטרינידדית וחבית הנפט לכלי העיקרי לנגינתו.

 

חבית הנפט התפתחה מאז ככלי מוסיקלי וכיום מנגנים בה בתזמורות ענק ומשלמים מחירי עתק לחבית. חבית הנפט בעלת הצליל הטוב ביותר והאיכותית ביותר היא זו של חברת "של", בעובי 0.95 מ"מ עם שמן סיכה של גלון 55. תהליך יצירת הכלי לוקח זמן ודורש אנשי מקצוע מיומנים, כגון "המחטא" שורף החביות, וה"טיונר" שיוצר את השקעים ואת יופי הצלילים. חבית כזאת נמכרת במחירים 2,000-300 דולר. לאחר המלחמה הקליפסו נכנס לקרנבל באופן רשמי, והוכרז על תחרות למציאת מלך ומלכת הקליפסו. להקות מחברות שירים עבור התחרות ומופיעות ב"אוהלים", אותם מקומות שבהם אפשר לשמוע מוסיקת קליפסו ואת תופי הפאן. בסופו של תהליך מגיעות 6 קבוצות לגמר ומתחרות על לב הקהל והשופטים ביום ראשון של הקרנבל.

 

כיום הקליפסו היא המוסיקה של ה"זקנים". אט-אט דחקו אותה לפינה מקצבים חדשים, וה"שכנות" מהקאריבים הוסיפו לצלילים גם גיטרה חשמלית וסינתיסייזר. ג'מייקה פרצה עם בוב מארלי והרגאיי, אשר כבש כל פיסה בקאריבים. הפורטוריקנים הכניסו את מוסיקת הרגאטון ומוסיקת האלקטרו. תופעה חדשה זו גרמה לכך שהזמר ומראהו הפכו לחזות הכול, ואילו המוסיקה עברה לרקע. בטרינידד נוצרה גם מוסיקה חדשה בשם סוקה (Soca) - מוסיקה קצבית, מונוטונית שמדברת על לחיות טוב, ליהנות, לנוח ולא לעשות יותר מדי. המחאה של מוסיקת הקליפסו נשארה מאחור, והרצון לשכוח ולעשות כיף תופס מקום בולט בקרנבל ותופסים את העיקר המוסיקלי. ככל שהמוסיקה מתפתחת כך מתמעט הביגוד, והזקנים מסתכלים בדאגה על המסורת, על ההרמוניה, על טיב ואיכות הנגנים. אבל זאת טבעה של תרבות: היא שייכת לצעירים ולאו דווקא לצודקים. יש לציין שעדיין אירוע הפתיחה של הקרנבל הוא תחרות המכונה "פנורמה" - אותה התרחשות שבה מצאתי את עצמי על הבמה מופיע עם עוד 100 אנשים אשר מקישים על תופי הפאן. יש לזכור שביום הראשון של הקרנבל עדיין מתכנסים עשרות אלפים לראות מי יהיה מלך הקליפסו, מהו הנושא הבוער ששר עליו ואיזו תלבושת לבש.

 

כמובן שטרינידד-טובגו היא לא רק קרנבל. זאת המדינה העשירה ביותר באיים הקאריביים ואחת החזקות באמריקה הלטינית. נפט, גז, אספלט, אלומיניום והרבה דגה מביאים אותה לפריחה, כמו גם לעלייה בתיירות מדי שנה. נכון שהאלימות גוברת, הסחר בסמים נפוץ והשחיתות פושה בה באופן קאריבי אופייני. אבל ההישגים של טרינידד מרשימים ביותר כמעט בכל תחום. היא נמצאת מעל לסטיית התקן של אמריקה הלטינית, למשל בספרות, בזכות זוכה פרס נובל ו.ס. נאיפול, שכתב את "עיקול בנהר" ו"האדם מרחוב ביסהאוז", שבהם הוא משלב ריאליזם מאגי בשיא תפארתו כולל יהירות אבסורדית קאריבית בשפה ותיאורים שטרם הופיעו בספרות. טרינידד גם בולטת בספורט: הכוכבים שלה מוכרים ברחבי העולם, כמו בריאן לארה, שחקן הקריקט בעל ידי הזהב, או אחד מעשרת הרצים המהירים בעולם, הלוא הוא אטו בולדון, וכמובן את "הנסיך הטרינידדי" - דוויט יורק, שהיה חלוץ מנצ'סטר יונייטד בתקופת הטריפל שלה, וגם לא נשכח את מיס יוניברס לשנת 1999.

 

עדי אופנהיים הוא בעל חברת Openmind Art המתמחה בעיצוב טיולים, בתים ותכנים.

ליצירת קשר: open@openmindart.co.il


תגובות

דרג:
לא שווה לבקר
התחברות
תגובה
{{comment.FirstName}} {{comment.LastName}}
{{comment.CreateDate | datetime}}
{{comment.Comment_ClearText}}
תגובה לתגובה



{{child.FirstName}} {{comment.LastName}}
{{child.CreateDate | datetime}}
{{child.Comment_ClearText}}