היפהפייה הנרדמת
{{$Map.totalDistance}} ק"מ

אנטיגואה מציעה קסם ויופי ישנים ואגדתיים שהופכים אותה למקום מיוחד בגואטמלה, וגם בעולם כולו
נכתב ע"י עדי אופנהיים
21.04.2011
הצג על המפה
{{$ArticlesData.CurrentArticle.DisLikes}}%
0
354
שמור

אנטיגואה, ההיית או חלמתי חלום?

מעט מקומות בעולם גורמים לך להשתנות. מעט מאוד מקומות גורמים לך להכיר נופך, אקלים ואנרגיה מיוחדים כאלה. זה תמיד מפתיע אותי מחדש, פעם אחר פעם, איך האווירה והקסם משתלטים עליי בכל פעם שאני נכנס לפאתי העיר אנטיגואה. קצת קשה להאמין שרק 40 דקות מגואטמלה סיטי, הבירה הסואנת הצפופה והמאוכלסת ב-3 מיליון איש, שוכנת לה עיר מהאגדות, פנינה ארכיטקטונית כגון אנטיגואה. כל פעם אני שואל את עצמי האם ייחוד קסמה הוא במעבר הקיצוני שבין שתי ערים אלו או שהקסם שלה אמיתי, וכל פעם מחדש היא מוכיחה לי את קסמה. גואטמלה סיטי מייצגת את כל מה שהוא חדש. היא מייצגת את אמריקה הלטינית על כל גווניה. העיר מכילה ניגודים המאפיינים את אמריקה הלטינית, מעוני גדול אשר מצוי בפאבלות הצפופות ועד לשכונות היוקרה המוקפות גדר וחברות שמירה; ממקדונלדס ועד דוכני אוכל מקומיים אשר מכינים את ה-pollo pepian, המאכל הלאומי. הגודל האימתני של גואטמלה סיטי, הארכיטקטורה הברוטאלית, הקניונים הנוצצים ותנועת האנשים לא מאפשרים לך להבין איך הבירה הראשונה של גואטמלה, הלוא היא אנטיגואה (ובעיני המאיה היא הבירה השנייה), שומרת על צביונה לעומת המטרופולין הענק של הבירה החדשה גואטמלה סיטי. נראה שאנטיגואה לעומת אחותה הצעירה משמרת בכוח רצון עז וללא פשרות את עברה וכל חלקה טובה שנשארה עדיין בתרבות הלטינית.

 

אני עולה על אוטובוס צהוב, או "צ'יקן באס" בשפת המקומיים. זהו אוטובוס בית ספר אמריקאי שבגואטמלה משמש לתחבורה של השכבות הנמוכות. למעט השם שום דבר לא נשאר אותו הדבר. האוטובוס צבוע בצבעי קרב ססגוניים ומעוטר בכל ההמצאות החדישות של העולם הקיצי והמצועצע שאותו כל כך אוהבים נהגי האוטובוסים. ספסלי האוטובוס נמוכים ומותאמים לגואטמלים או יותר נכון לבני המאיה האינדיאנים, אשר מה שמאפיין אותם מבחינה גופנית הוא שהם קטני מראה, עדינים, שקטים, בעל פנים עדינות ועגולות ושיער שחור משחור המשוח בשמן וקלוע בצמות ארוכות אשר נוחתות על הוויפיל ( הבגד המסורתי של המאיה) בשלל צבעיו. כמעט קשה לדמיין שבתוך האוטובוס הרועש, הצבעוני והמפויח נמצאים אנשים כל כך שקטים, מנומסים ועדינים.

 

לאחר 40 דקות יחד עם כמות אינדיאנים בלתי נספרת, נהג ועוזר נהג שגרם לי להתעורר מהטבע בנפלא בצעקות "אנטיגואה, אנטיגואה, אנטיגוטאה" סימנו לי כי אני קרוב ליעדי. אנחנו גולשים עם האוטובוס הצבעוני ולאט לאט גם הסביבה נעשית צבעונית. האוטובוס ממש נטמע בשלל הצבעים שבחוץ. הצבעים מבחוץ הם צבעם של הבתים של אנטיגואה, כל אחד צבוע ומשוחזר בצבע אחר כיאה לעיר קולוניאלית. אנחנו מתחילים לקפץ במורד הרחוב. הרחוב מרוצף באבנים ומצדי הכביש מדרכות מפוסלות נושקות לקירות הצבעוניים של החומות הקולוניאליות. המבנים האלו נבנו בהשפעת הספרדים במאה ה-17. הסגנון הקולוניאלי מקורו דווקא לא בספרדים, כפי שנהוג לחשוב, כי אם בסגנון מורי-מוסלמי. באותן שנים בספרד חיו בעיקר באנדלוסיה חמולות של מורים ומוסלמים. החמולות נהגו לגדר את בתיהם בחומה על מנת "לכבס את הכביסה המלוכלכת" בתוך הבית כמנהגם. בתוך החומות נבנו חצרות פנימיות ושם נוהלו חיי היומיום. גם כאשר אני מתהלך ברחובות אנטיגואה היופי הוא בעצם הקסם. קסם ההפתעה של מה שנמצא מאחורי אותה חומה צבעונית. כל פעם זה משהו חדש: חצר אחרת, פאטיו מרתק, גינון שונה. מדי פעם אני נכנס ומאבד את דרכי בתוך החצרות היפות של האנשים מסבירי הפנים. פה מגלה חנות, שם מגלה מאפיה ובכל גילוי תענוג גדול וחיוך רחב נפרשים על פניי.

 

אנטיגואה החלה את דרכה כבירת גואטמלה ובשמה המלא "אנטיגואה גואטמלה" כלומר גואטמלה הישנה, והספרדים קראו לה "עיר הפרשים". כיאה לבירה היא הייתה חוד החנית בארכיטקטורה, בתרבות בדת ובאומנות. אז למה כל זה נפסק? ואיך גואטמלה סיטי תפסה את מקומה של עיר כה חיננית ויפה?

 

רק כאשר אני מרים את עיניי אני מבין ושותק. שותק מתוך יראת כבוד למי שלידו אנחנו כולנו רק בני חלוף – הטבע. אנטיגואה מצויה בתוך עמק יפהפה אשר מוקף בהרי געש אימתניים. שלושת הרי הגעש הם הר האש, הר המים והר אקאטנאנגו. הם היו כאן לפנינו והם יהיו גם אחרינו. מדי פעם הם מחייכים בדרכם שלהם כדוגמת התפרצות הר האש בשנת 2003. אנטיגואה, העיר הצבעונית ששוכנת למרגלותיהם, יודעת את מקומה ויודעת את הסיבה. בשנת 1773 רעידת אדמה אימתנית שברה אפילו את קשוחי אנטיגואה והם החליטו לחפש מקום חדש אשר בו נזקי הטבע לא יפריעו להם לבנות את עתידם. העיר אנטיגואה ננטשה לחלוטין והאנשים עברו לעבר הרמה, שם הקימו את גואטמלה סיטי. במהלך המאה ה-18 שימשה העיר בעיקר כמקום אחסון קפה, אך במהלך המאה ה-19 החלו שבים אליה אנשים ואילו במאה ה-20 החלו עבודות השיפוץ בעיר והיא בעצם הוקמה לתחייה. בשנת 1972 החל תהליך שימור ושחזור העבר המפואר של אנטיגואה. האנשים ראו בעבר את יכולת בניית העתיד וידעו שתיירות היסטורית יכולה להביא לפריחה מחודשת של העיר. אך רק 4 שנים לאחר מכן, בשנת 1976, איתני הטבע שוב הזכירו מי היה ומי יהיה כאן כל הזמן. רעידת אדמה פקדה את העיר וגרמה לנזק רב, אך הפעם המשיכו המאמצים והעיר לא ננטשה. ארגון אונסק"ו העולמי הכריז עליה כאתר מורשת עולמית, כספים זרמו, תיירים ומשקיעים כאחד הביעו אמון בעיר היפה שבעצם נרדמה לה כ-100 שנה והיום אפשר ללכת ולטייל בה כאילו חזרנו בזמן. כאילו אנחנו שוב במאה ה-17 עם הניחוחות, הטעמים, המנזרים, הכנסיות ורחובות האבן הגעשית שבהם שומעים את רעש הצעדים בכל פינה. לא סתם אוהב אני לכנות את אנטיגואה בשם "היפהפייה הנרדמת".

 

כשאני תר את העיר אני לפעמים נדהם לראות עד כמה נקייה, שמורה ויפה העיר. לפעמים חסר לי פה את הלכלוך של קוסקו או הזונות של קרטחנה - משהו כאן יותר מדי מושלם ונקי, ולוקח את התייר לעולם של אגדות וקסמים מהמציאות המרה שנמצאת 45 קילומטר משם, בעיר הגדולה גואטמלה סיטי.

 

אנטיגואה גדולה אך אינה נותנת לך את התחושה הזאת. מדוע?

אנטיגואה בנויה על מישור כך שלתור אותה ברגל זאת הנאה גדולה ביותר, ואם הסקרנות מצויה בנפשכם תוכלו להסתובב ולהסתובב בעיר עד שהעייפות תעצור אתכם. העיר בנויה שתי וערב ורחובותיה ממוספרים בקלות לפי צפון ,דרום, מזרח ומערב כך שההתמצאות בה קלה. גם כשהרגליים מתעייפות אנטיגואה פותחת צוהר להפתעות חדשות, והנה כאן נגלה קפה משובח, ושם פאטיו נפלא אשר מכינים בו עוגיות ומיצים. אפילו ה-M של מקדונלדס לא מצליחה לפגום בבית קסום, עתיק ויפיפה ומתמזגת עם האבנים כאילו הייתה שם מאז ומתמיד. כך הופך ביקור במקדונלדס אנטיגואה לחוויה שונה ויפה.

 

את מסלול הטיול שלי אני מתחיל בכנסיית סן פרנסיסקו. בשבוע הקדוש בחג הפסחא ממחיזים כאן את הקראת גזר הדין של ישו על ידי הרומאים. הכנסייה הזו פשוטה וצנועה, אך לקדוש שלה, האח פדרו, שאת קברו אפשר למצוא בתוך הכנסייה, יש סיפור מיוחד. אותו אח פדרו, שחי באיים הקנאריים, קיבל פיק ברכיים שבוע לפני חתונתו ועזב לחפש את מזלו באמריקה הלטינית. מפאתי קובה הגיע לגואטמלה, שם עסק בפעילות מיסיונרית ובנה בית חולים למצורעים. הוא חילק מזון ועזר לקהילה בחינוך. מכיוון שהאמין גם בברית הישנה החליט לקרב בין היהודים לקתולים ועד היום אנחנו יכולים לראות בכניסה לכנסייה גילופים של חנוכייה ומגן דוד, ואפילו את לוחות הברית. משם אני עולה במעלה הרחוב ומגיע לבית הכחול. בצמוד לו נמצא הסטודיו של רודרגיו, שבו הוא מלמד את מיטב התיירות איך לנענע את האגן לצלילי מוסיקת הסלסה. הסטודיו פתוח לרחוב ומאפשר הצצה מאתגרת לריקוד החושני שבעצם יש לו שם של רוטב. בבית הכחול מצוי בית קפה שמהגג שלו אפשר להשקיף על העיר ולשתות אנצילדה מקומית (משקה של בירה מעורבבת בפלפל חריף ושאר תבלינים). לאחר שפגשתי את צעירי גואטמלה בקפה אני ממשיך ברחוב ליד חנות הספרים café no se ("קפה אני לא יודע") ומברר על הופעות לשעות הערב. בהמשך יש חנות מיצים מקומית הנמצאת בפינה ובעבור דולר אחד או 8 קטזל, המטבע המקומי של גואטמלה, תקבלו שתי כוסות של שייק עונתי וקר באירוח ביתי משפחתי. אין ביקור מושלם באנטיגואה ללא ביקור במלון סנטו דומינגו. אני מהלך באיטיות ופונה לשער המלון. מלון זה היה בעברו מנזר דומיניקני במאה ה-16. כיום, בעזרת עשירי גואטמלה, המלון משופץ ומעוצב בעיצוב עשיר לצד הארכיאולוגיה שנשארה מהמנזר. המלון עצמו מואר כל ערב בכ-2,500 נרות אשר מיוצרים בבית קטן בתוך המלון. כמו כן, כל כלי החרסינה והקרמיקה מיוצרים גם הם במקום. לאחר הליכה לצלילי מוסיקה קלאסית וכניסה למחילות הכמרים אני מגיע לאחד משלושת המוזיאונים שבתוך המלון. המוזיאון האהוב עליי הוא מוזיאון 2000, אשר מציג אומנות מודרנית למול אומנות אינדיאנית מקורית. ליד כל מוצג אינדיאני מצוי מוצג מודרני מקביל לו, מה שמראה שלא אנחנו המצאנו את הגלגל ובסוף חדש זה ישן וישן זה חדש.

 

אני גולש ברחובות ונכנס למוזיאון הג'ייד ("ירקן" בעברית). במוזיאון היפה והקטן יש הסברים וגם אפשר לקבל מדריך מקומי ללא תשלום. המוזיאון מראה איך אמנות בני המאיה נוצרה, ואיך הצליחו להפיק מאבן הג'ייד, שהיא אחת האבנים "החזקות" בטבע, תכשיטים וכלי אומנות בימי המאיה. הכוהנים הגדולים של המאיה, וגם המלכים, לבשו תכשיטים מג'ייד, האבן הירוקה שמסמלת ירוק-עד שלא קמל לעולם. הירוק הבטיח למלכים ולכוהנים חיי נצח ומעבר בטוח לעולם הבא על פי אמונת המאיה. לסיום יש תצוגה של תכשיטים עכשוויים ומקוריים. אם הדולר מצוי בכיסכם אין ספק שזהו אחד המקומות להשתמש בו.

 

 

VideoPlayer
 

את ארוחת הצהריים אני עושה במסעדה באסקית מחבל ספרד הנקראתla cuevita de los urquizu. אחרי שאני טועם את כל הקדרות יש רק מקום אחד לנוח בו - כיכר הכובסות.

כיכר הכובסות מצויה שני בלוקים מהכיכר המרכזית, ובה אנשי אנטיגואה מכבסים את בגדיהם עד היום. בעבר היה זה מקום מפגש לרכילות בין שפחות ומשרתות מבתי העשירים, וכיום צעירי גואטמלה משתרעים כאן על הדשא ומדברים על אמנות ופוליטיקה.

אני מדלג בין האנשים ומגיע לכיכר המרכזית.

 

הכיכר המרכזית נקראת פלאזה ריאל, ופירושה "הכיכר המלכותית". בעבר נערכו כאן מלחמות שוורים, שאותן הביאו עמם הספרדים כדי להרגיש בבית. כאן גם היה מתכנס השוק הגדול של העיר, שכיום נמצא ליד תחנת האוטובוסים. במרכז הכיכר ישנו גן נפלא ובו מזרקות, מאכלים גואטמליים וצמחייה שופעת. בחג המולד הגן מואר בערבים באלפי אורות ונותן תחושה של אגדה. גם ביום תתקשו לחשוב שאתם נמצאים בתוך עיר. על הכיכר משגיחה הקתדרלה של העיר. הקתדרלה המקורית נהרסה ברעידת האדמה, וזאת החדשה משוחזרת ויפה. בשבוע הקדוש בחג הפסחא הקתדרלה מסמלת את התחנה שבה ישו נצלב ועלה אל מותו, ולכן מולה מצויים בדרך כלל השטיחים היפים והמושקעים ביותר בעיר. מצדה הדרומי של הכיכר יש את ארמון שליטי העיר, שהיום נמצאים בו מרכזי ממשלה ולשכת התיירות אשר תעזור לכם בכל מה שתצטרכו. האנגלית שגורה בפיהם של העובדים ונחמדות היא הרי מוצר גואטמלי נפוץ, ולכן לא יהיה לכם קל לעזוב את המקום. בצדה הצפוני של הכיכר נמצאת משטרת התיירות, אשר משגיחה על אנטיגואה שתישמר כמות שהיא. משטרת התיירות מארגנת כל יום ב-10:00 וב-15:00 סיורים מאורגנים לסיור cerro cruz, שבו תוכלו להשקיף על העיר ולהבין כמה היא סבוכה על חצרותיה הפנימיות. הסיור הוא ללא תשלום וזו דרך יפה להכיר תיירים אחרים.

 

הגיע הזמן לנוח. בכיכר יש את קפה קונדסה המעולה והמעוצב בטוב טעם. כמו כן ברחוב 1 צפון, שני בלוקים מזרחה, יש את חנות העוגיות שתחזיר אתכם לילדות ובלוק אחד ממנה שוכנת המאפייה של העיר, שם תמיד צפוף וחם וניחוח לחם עוטף את הבאים. אם נעלה ברחוב 5 צפון נעבור דרך כמה אתרים מיוחדים בעיר: הראשונה היא חנות משקאות מ-1903 אשר דלפק הכניסה ומכונת החשבון שלה נשארו מימים ימימה. בחנות משקאות זו תוכלו לקנות ולהתענג על בקבוק רום הסאקאפה. זהו רום שמיושן 23 שנה ונחשב לרום הטוב בעולם. את הרום הזה ניתן להשיג או בגואטמלה או ביפן, כך שאם אתם אנשים שנותנים עינם בכוס, כאן זה המקום לעצור. אני מהלך ברחוב ובשלל צבעיו. יש כאן חנויות, שווקים ומסעדות טובות כמו calle de fondo real, שם ביל קלינטון אכל בביקורו באנטיגואה. מצד ימין קלחת וצעקות, שמזכירים לי שזהו יום ראשון ובשעה חמש אחר הצהריים יש את משחק הטריוויה בבר של הרייליס, שצמוד למסעדת פרידה. כאן נפגשים אנשים מכל העולם ומשחקים טריוויה כנגד בני אומות אחרות. לא צריך להסביר שהמפסיד צריך לשתות, אבל גם המנצח - כך שאווירה שמחה תמיד יש כאן. בסוף הרחוב תמצאו את כנסיית לה מרסד. זוהי כנסייה צהובה המעוטרת עיטורים יוצאי דופן הכוללים השפעות אינדיאניות נוצריות. זו אחת הכנסיות הבודדות שנבנו כך שתישמר ברעידת אדמה, ועל כן נשמרה. כדאי להציץ פנימה ולתור את החצר שלה עם המזרקה. אני גם מאוד אוהב את מאכלי הרחוב שנמצאים לפני הכנסייה. הכנסייה מקורה במסדר מברצלונה ובשבוע הקדוש ב-5:45 בבוקר מתחילה מכאן הצעדה המציגה את מסלול הייסורים של ישו. זה המקום להיות ולהיראות בו בשבוע יוצא דופן זה.

 

הלכנו הרבה, וזה זמן לעצור ולשתות. אחד מהמקומות יוצאי הדופן לעצור בהם הוא café viviero, שנמצא בפאתי העיר. הקפה נמצא בתוך משתלה יפהפייה והזמנת הקפה נעשית על ידי פעמונים. אם אין לכם כוח ללכת עד אליו אני ממליץ על קפה פלור, אשר ידוע בערבי הג'אז והנעימות האירופית שלו בכל שעות היום.

את סיום הטיול אני ממליץ לעשות בשוק ההומה של אנטיגואה. השוק מכיל אריגים ודברי עתיקות כיאה לתרבות המאיה. תוכלו להריח, לשתות, לאכול ולקנות במחירים זולים ואווירה צבעונית כמו שרק גואטמלה יכולה לספק. תמיד כדאי לשמור על הכיס במקומות הומים וכך גם כאן, אז גם עם כל החיוכים זכרו תמיד שאתם צריכים כסף לאכול היום משהו.

 

אנטיגואה מפליאה בכל ימות השנה אך המועד האהוב עליי הוא השבוע הקדוש של חג הפסחא, שבו העיר לא ישנה אלא חוגגת, מאמינה ונותנת שואו שערים אחרות בעולם היו מתקנאות בו.

 

יום אחד אתה מתעורר ואתה לא מאמין. התאריך שכתוב על הכרטיס הוא התאריך של אותו יום. אתה רוצה לחזור לישון להעלים כמו קסם את הזמן, ופתאום לא נזכר שאתה נמצא בעיר הזאת כבר חודש ימים.

 

אנטיגואה חסרת זמן. הזמן נעצר בה בדיוק כמו אצל היפהפייה הנרדמת. 100 שנים של הקפאה הביאו אותה להיות גולת הכותרת של גואטמלה ולאפיין עולם חדש, שונה ובעיקר לסמן עתיד למדינה שסבלה כל כך ממלחמות אחים, רודנות, אימפריאליזם ואסונות טבע. העיר הזאת קורצת לך, ומי שחכם מבין שגואטמלה יכולה להיות אחרת. אי של שפיות בתוך מדינת עולם שלישית מתפתחת שהעתיד יכול להזהיר לה פנים כך שבתוך כמה שנים תסתכל לאחור ותראה את קוסטה ריקה אי שם מאחוריה, לא מצליחה לתפוס את הסיבוב.

אתה עולה למטוס אבל רוצה לחזור. אם כך אתה מרגיש סימן שבמקום הזה יש קסם. קסם שלא פג שנקרא אנטיגואה.

 

 


תגובות

דרג:
לא שווה לבקר
התחברות
תגובה
{{comment.FirstName}} {{comment.LastName}}
{{comment.CreateDate | datetime}}
{{comment.Comment_ClearText}}
תגובה לתגובה



{{child.FirstName}} {{comment.LastName}}
{{child.CreateDate | datetime}}
{{child.Comment_ClearText}}