כל כך קרוב, כל כך יפה - שיט במפרץ גוצ'ק
{{$Map.totalDistance}} ק"מ

אם החוף התורכי של הים התיכון לקח עשרה קבין של יופי, מפרץ גוצ'ק לקח תשעה מהם. דרך טובה לראות אותם היא שיט
נכתב ע"י מערכת "מגלים"
19.03.2013
הצג על המפה
{{$ArticlesData.CurrentArticle.DisLikes}}%
0
992
שמור

יש הסכמה כללית שאזור פיטייה-גוצ'ק (Gochek) הוא משהו מיוחד. החוף התורכי של הים התיכון מאזור מרמריס לאנטליה מאופיין בהרים גבוהים (עד 3,000 מטר) המתנשאים כמעט מתוך הים, רצועות חוף צרות, ועמקים מעובדים בין רכסי הרים מיוערים. הצבע השולט הוא ירוק, אבל התמונה היפה ביותר היא תמונת המפגש בין הים ליבשה. מאות מפרצים ומפרצונים גדולים וקטנים, עמוקים ורדודים, מאפיינים את קו החוף הזה. נהרות המעוטרים ביערות צפופים נשפכים אליהם ומהם. בכמה מהם שרידי ערים עתיקות ובאחרים מועדוני נופש מודרניים.

  

פורט גוצ'ק וגן העדן הצמוד

לחיק היופי המהמם הזה נחתנו תוך פחות משעתיים. זהו אחד היתרונות הגדולים של שיט ב תורכיה. בבוקר אתה מתעורר בישראל, לקראת הצהרים אתה ביאכטה, ובערב אתה כבר עוגן במפרץ משגע. אין עוד אתר הפלגה כה קרוב לישראל וכל כך יפה.

 

המרינה של פורט גוצ'ק היא אחת מארבעה שהוקמו בעשר השנים האחרונות במפרץ המוגן והעמוק הזה. המרינה החדשה נמצאת ממזרח לכפר, במקום פחות מוגן מהקודמות ולכן היה צורך בשובר גלים כדי להגן עליה. היא הוקמה כחלק מקומפלקס תיירות גדול הכולל גם מלונות וכפר נופש, והיא אחת המרינות היותר מושקעות שראיתי. המקלחות והשירותים לא היו מביישים שום מלון חמישה כוכבים, הגינון מטופח ורחב ידיים, והתחזוקה והניקיון זוכים לציון "מעולה". עם זאת, זוהי במפורש המרינה היקרה ביותר ב תורכיה אך במרינה הסמוכה מול הכפר המחיר נמוך בכ-50 אחוז.

  

יציאה מגוצ'ק 

קטע ההפלגה הראשון שלנו היה קצר, לאי Kapi Creek אשר במפרץ סקופאה. המפרץ מתחיל בגוצ'ק ומשתרע לאורך כ-20 ק''מ לכיוון דרום-מערב. זה באמת אחד מאתרי השיט היותר יפים בים התיכון. 13 איים מקיפים את המפרץ, ולמעלה מעשרים מעגנים טבעיים פזורים לאורכו. אם אתם רוצים להביא שייט מתחיל להפלגת היכרות ראשונה עם הים, זהו המקום. קודם כל, הוא מוגן - היאכטה לא תתנדנד והטירון יחשוב שככה זה תמיד. דבר שני, אפשר לתכנן הפלגות קצרות בין מעגן למעגן, וגם כאן הרושם ייווצר שזה המצב הקבוע. סיבה נוספת היא המרחק. אם נגמרה לתלמיד הסבלנות, אפשר תוך שעתיים להיות בגוצ'ק או בפיטיה ולנוח בטיול בין החנויות.

 

המעגנים המועדפים עלי במפרץ סקופאה (עניין אישי לחלוטין) הם Tersane 22, פאדום ו-Wallbay. כמה עצות לגבי העגינה במפרצים: מזג האוויר בחוף התורכי יכול להשתנות כהרף עין מרוח קלילה לרוח של 30 קשר ומעלה. מאחורי ההרים הגבוהים, הנמצאים כל כך קרוב לקו המים, יכולות להתפתח הפתעות אקלימיות שאין אפשרות לצפות אותן. כלל ראשון - להיות תמיד עגונים וקשורים היטב, גם אם הכוונה להישאר זמן קצר. כלל שני - ברוב המפרצים הקרקעית הינה אבן או מכוסה צמחיית ים, כלומר מחייבת משנה זהירות בעגינה ויש לוודא שהעוגן ננעץ בה היטב. במקומות כאלה המים צלולים על אף העומק הרב, ושייטים חרוצים יכולים לוודא שהם אכן עגונים היטב בעזרת משקפת צלילה ושנורקל. קצת קריר בסתיו אבל שווה מאמץ.

 

Kapi Creek הוא אחד מ-13 האיים של מפרץ פיטיה. פרט לכמה משפחות הוא אינו מאוכלס. במפרץ בנתה משפחה "מרינה פרטית". בתחילה עגנו היאכטות ואבי המשפחה הוריד את השייטים בסירת משוטים כדי שיסעדו במסעדה המשפחתית המאולתרת. בהמשך גדלה המסעדה והמשפחה בנתה מזחים מעץ לנוחיות השייטים. העגינה חינם, אך מצפים ממך שאת ארוחת הערב תאכל במסעדה המשפחתית. האוכל סביר וגם המחיר. מומלץ לטייל באי. השילוב בין חורשת האורנים למצוקי החוף והים היא תמונת נוף שחבל להחמיץ.

 

חמאם, גלישה ומרינה חדשה 

עזבנו את גן העדן הקטן והפלגנו משם לעיר פיטיה (Fethiye), הנמצאת במרחק של כ-24 הק''מ בצדו השני של המפרץ. עד לפני כ-15 שנים הייתה פיטיה עיירה תורכית נידחת אשר שימשה כמרכז לאזור חקלאי וכנמל מסחרי. תוך עשר שנים שינתה העיר את אופייה לחלוטין, מעיר מסחרית מאובקת למרכז תיירות תוסס. מרכז העיר הישן הפך למרכז תיירות גדוש בחנויות ומסעדות, רציפי הנמל בעיר עמוסים בגולטים, והמפרץ המוגן להפליא זרוע ביאכטות.

 

המרינה של פיטיה היא נקודת התורפה מבחינתנו. למצוא מקום עגינה ליד הרציף, אפילו בסוף אוקטובר, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. חברה שבבעלותה המלון הגדול הסמוך למרינה, אשר שיפוצו המסיבי הושלם לאחרונה, חכרה את המרינה מידי עיריית פיטיה. המפעילים החדשים מתכננים הקמת שני מזחים צפים באורך של 100 מטר כל אחד. את תחילת העבודה יכולנו כבר לראות בשטח - בשורה טובה לאלו שמתכננים להגיע לפיטיה בשנה הבאה.

 

פיטיה היא עיר עתיקה אשר עמדה על תלה בשם הקדום "תלמסוס" כבר במאה הרביעית לספירה. שרידי העיר ההלניסטית מועטים, מאחר והעיר נחרבה ברעידת אדמה שהחריבה גם את מרמריס העתיקה. שרידי האמפיתיאטרון הקדום, הנמצאים בין המרינה לעיר, הם כמעט העדות היחידה לה. מערות הקבורה המעוטרות בעמודים יוונים נראות למרחק במצוק שמעל העיר, וכדאי להשקיע שעה הליכה כדי לבקר בהן. לאחר יום הפלגה קריר וגשום כיף גם ללכת לחמאם העירוני העתיק.

 

לא רחוק מהעיר נמצא אתר בשם קיסליק, קניון צר מאוד ובו זרימת מים חזקה. ניתן ללכת בתוך המים (מקבלים סנדלים או מגפי גומי בכניסה), ומרחק ההליכה מותנה בכושר הגופני של המטייל. אלה שחסרים כושר גופני, כולל אלו שהוא חסר להם מסיבות חשק, יכולים לבלות ברביצה על מזרונים בבית תה הנמצא על כלונסאות - רעש המים הזורמים מתחת לרצפה עושה נפלאות לנפשו של שייט עצבני.

 

מקום נוסף ששווה ביקור הוא אתר הריחוף ג'בל מוסה. הוא נמצא במרחק חצי שעה מהמרינה וממנו ניתן לגלוש במצנח רחיפה הישר אל החוף שמתחתיו. כמובן שעושים זאת ב"טנדם" - יחד עם מדריך מיומן. החוויה מהממת. ההר הגבוה (כ-3,000 מטר) מאפשר גלישה של עד שעה בנופים עוצרי נשימה, כל זאת בשקט המזכיר את שיט המפרשים. בכניסה למרינה יש משרד המארגן את הגלישה ואת ההסעה לאתר וחזרה. אל תחמיצו!

  

עבר יווני ו"עלי באבא"

ההפלגה מפיטיה לקלקאן (Kalkan) אורכת יום אחד. ניתן לחלק אותה לשניים ולבלות לילה באזור האי גמילר (Gemiler) או באזור מפרץ אולה דניס (Ola Deniz). גמילר הוא אי קטן, כ- 1,000 מטר אורכו וכ- 300 מטר רוחבו, שעליו בנתה האימפריה הוונציאנית מבצר ובסיס אספקה, אשר שימש את ספינותיהם שהגיעו מרודוס בדרכן לקפריסין. חורבות המבצר מעניינות וניתן להתרשם מהן בסיור בן שעה-שעתיים. ניתן לעגון בין האי ובין היבשה כאשר הירכתיים מרותקות.

 

מפרץ אולה-דניס הוא כמעט ימה סגורה המחוברת לים בתעלה צרה. פירוש השם בתורכית הוא "הים השקט" - אכן מתאים. הכניסה לימה סגורה באמצעות כבל מתכת המסומן במצופים, בשל סיבות של איכות הסביבה. האגם משמש לשחייה והחופים מסביבו רחבים, נקיים ומטופחים. חוף חולי כמו שאנו מכירים בישראל הוא לא תופעה רגילה ב תורכיה, וזאת אחת הסיבות לפופולאריות של המקום היפה הזה. ניתן לעגון בכניסה למפרץ, להוריד את הדינגי, ולהפליג לחוף הסמוך או לחוף אשר מול עיירת התיירות הנחמדה הנושאת את שם הימה. את השמיים ממלאים מצנחי הרחיפה. אישית אני מעדיף לעגון בתעלת האי גמילר ולהפליג לעגינת צהריים באולה דניס.

 


גלריית תמונות
 

 

VideoPlayer
 

 

עוד גן עדן 

הפעם דילגנו על אולה דניס והמשכנו בהפלגת מפרשים שקטה לקלקאן. תנועת היאכטות במסלול זה ערה, ואם בא לכם (לנו בא) אפשר להתחרות בדרך עם יאכטה אחרת. אנחנו השקענו את שעות אחרי הצהריים במאבק מפרשים צמוד עם יאכטה מתוצרת דופור, מאוישת בשישה בריונים גרמנים שניסו לנצח בעזרת הורדת משקל היאכטה. השיטה שנבחרה על ידם הייתה חיסול סיטונאי של פחיות בירה והעברתם דרך הגוף לים מירכתי היאכטה. השיטה נכשלה ואנחנו חלפנו על פניהם תוך נפנוף עליז וקריאות "אם שותים לא מפליגים!" (בעברית כמובן).

 

אחרי הצהריים הגענו למרינה הקטנה של קלקאן, יעד מוצלח להפלגה, ולטעמי עדיפה על שכנתה הרועשת קאש (כ-15 מייל מזרחה). קלקאן הייתה כפר יווני עד 1921, אז ניסו היוונים לנצל את תבוסת התורכים במלחמת העולם השנייה ולספח ליוון את אסיה הקטנה, המאוכלסת ברובה יוונים אתניים. כמאל אתא-טורק, מנהיגה של תורכיה דאז ואבי תורכיה המודרנית, הביס את היוונים. תוצאת המלחמה הייתה טרנספר ענק: למעלה משני מיליון יוונים גורשו בעיקר מאסיה הקטנה ליוון, וכחצי מליון תורכים גורשו מיוון ל תורכיה. באזור החוף של ליקיה, בין פיניקי של היום למרמריס, היו כמה ישובים יוונים, ביניהם קלקאן ו-Kala Koy אשר במפרץ קקובה. יישובים אלו אוכלסו בשנות העשרים על ידי תורכים, אך קלקאן מזכירה גם היום כפר יווני טיפוסי בים האגאי. הכפר הוא מרכז תיירותי שוקק אך לא גדול מדי, הפרוש על פני המדרון התלול היורד אל הים. המרינה קטנה ודלת שירותים, ובקיץ צריך להגיע מוקדם, אחרת תאלצו להסתפק בעגינת במפרץ פתוח כלפי דרום שלא מבטיח לילה שקט לעוגנים.

 

את ארוחת הערב בילינו במסעדה תורכית עממית, שכמוה תמצאו בכל תחנת אוטובוס. תורכיה היא ארץ רחבת ידיים ונסיעה באוטובוס יכולה להמשך ימים ולילות. מקובל שהאוטובוס עוצר בדרך, והנהג והנוסעים יורדים לאכול. המסעדות מוכנות עם סירי תבשילים חמים ומגשי סלטים עמוסים כדי להאכיל במהירות את הנוסעים. האוכל הוא תורכי טרי ואמיתי, בלי כל ה"מסביב", והיתרון במסעדות עממיות כאלו הוא האפשרות "למלא את השולחן" מבלי לרוקן את הכיס. על שתי מנות אני חייב להמליץ: דומטסלי פיריניק קורבסי - מרק עגבניות עם אורז, ו-איטלי ביבר דולמאשי - פלפלים ממולאים. סיימנו את הערב שרועים על כרים בבית קפה הצופה אל הים, וכמאמר השיר: "יותר מזה אנחנו לא צריכים".


קטע ההפלגה האחרון שלנו היה מקלקאן לפיניקי, עם עגינת ביניים בקקובה. הפעם דילגנו על האי היווני המקסים קסטל-הוריזון (מצודת האופק), או "קסטלו" בפי כל. קטע ההפלגה מקלקאן מזרחה בין קסטלו לחוף התורכי מחייב תשומת לב וזהירות רבה. שוניות קסטלו ידועות לשמצה ורבים מחבריי כבר גירדו או חבטו את היאכטות שלהם בריפים הארוכים, המשתרעים עשרים או שלושים סנטימטרים מתחת לקו המים. כמובן שהסלעים והשוניות הללו מסומנים במפה ומתוארים במדריך השייט בפרוטרוט, אך לפעמיים טעות, עודף בטחון עצמי או חוסר מקצועיות בניווט יכולים לגרום לעליית יאכטה על שרטון המסומן כל כך יפה במפה. הפתרון הנכון במקרים כאלו הוא נטילת מרחק בטחון - אם אתה חושב שקורס 090 הוא קורס בטוח, קח עוד עשרים מעלות ליתר בטחון. בשעות הלילה מומלץ מאוד לא להיכנס לקסטלו. ראו הוזהרתם! אפשרות בטוחה יותר היא לעקוף את קסטלו מדרום.

 

זה אמיתי; זו לא גלויה 

קקובה הוא אזור מפרצים ואיים שאורכו כ-6.5 ק"מ ורוחבו כ-2.4 ק"מ. מקומות העגינה כמעט אינם מוגבלים והאזור מספק הגנה מושלמת בכל מזג אוויר. למרות גודלו יש בו רק שלוש נקודות ישוב: לשניים מהמקומות אפשר לקרוא "מקבץ מסעדות" ולשלישי "כפרון". יש שלוש כניסות למפרצים: אחת מדרום ושתים ממזרח. אנחנו נכנסנו מדרום ושמנו פעמינו ל-Kala Koy, כפר קטן שמעליו ניצב מבצר השולט על הכניסה למפרץ הפנימי - אוקגיז (Ocagiz). בתוך המפרץ עגנו כמה עשרות יאכטות מכל הלאומים ונהנו ממצרך נדיר: מעגן בטוח ביותר ללא תשלום דמי עגינה. גם מקום זה נקרא בשם אולה דניז.

  

בקצה הצפוני של מפרץ אוקגיז שוכן כפר באותו שם. כאשר ביקרתי בפעם הראשונה בכפר בשנות השבעים לא היו מסעדות, ואכלנו ארבעת אנשי הצוות ארוחת דגים באחד הבתים תמורת שקית קפה שחור של עלית. היום זהו אתר תיירות הכולל כשבע מסעדות, חדרי אירוח ורציפי עגינה מאולתרים מעץ, בהם ניתן לקבל מים וחשמל בסידורים מאולתרים גם הם.

 

אפשר לבלות שבוע שלם באזור זה תוך הפלגות קצרות ממפרץ למפרץ וטיולים רגליים באזור. המבצר השולט על הכניסה לאוקגיז מחייב ביקור קצר. אפשר לעגון בצמוד למסעדות ולהגיע למבצר תוך טיפוס של כרבע שעה, או לעגון בקצה המזרחי של המפרץ ולהגיע למבצר ממזרח בהליכה של כשעה. מראש המבצר הקטן ניתן לצפות על חלק גדול של אזור האיים והמפרצים. התמונה נהדרת.

 

מקקובה יצאנו דרך היציאה המזרחית לכיוון פיניקי (Finike) ודהרנו עם הצפונית מערבית בגבנו. די בכמה שעות של הפלגת מפרשים כזאת, כדי שתשכח את כל התסכול שהיה מנת חלקך בימים של חוסר רוח או רוח קדמית מרגיזה.

  

המרינה הקרובה ביותר

פיניקי היא המרינה התורכית הקרובה ביותר לישראל, והיא הוקמה לפני כארבע שנים. פיניקי עדיין לא ממוסחרת, יש בה מזג אוויר נוח יותר מאשר במקומות אחרים באזור. יש חורשות ויערות סביב העיר, וגם את המערה העמוקה ביותר ב תורכיה, היורדת עד לעומק של 300 מטר מתחת למים. באזור פיניקי ניתן לראות כלבי ים (!) בחורף וגם להקות דולפינים.


עשרות יאכטות העוגנות במרינה נשארות עם הבעלים לעבור את החוף בפיניקי. רובם אירופאים אך יש גם אמריקאים, אוסטרלים וישראלים. המרינה מארגנת בחורף פעילויות מגוונות: טיולים רגליים בסביבה, הרצאות על ההיסטוריה (המעניינת ביותר) של האזור, הסעות מאורגנות לאירועי תרבות באנטליה (למי שלא יודע, באנטליה יש תזמורת פילהרמונית), ועוד. בקיצור, הפעלה סטייל מועדון הים התיכון (טוב, אולי הגזמנו קצת). גילם של רוב השייטים נע בין 50 ל-70 (אם אתם מתכננים מה לעשות בפנסיה, הנה עוד רעיון). קהילות שייטים דומות פועלות בחורף במרינות רבות בים התיכון. אנחנו לצערנו לא יכולנו להישאר לחורף ונאלצנו לחזור למציאות הישראלית.

  

עוד מקום נחמד בדרך

לא רחוק מדימר, בין העיר פיניקי למפרץ קקובה, נמצאת העיר העתיקה מירה (Myra). העיר, הנמצאת היום עמוק בתוך היבשה, הייתה בזמנו עיר נמל אשר ישבה על נהר הדימר. העיר לא נחפרה, אולם שרידים מהתקופה ההלניסטית מעידים על שגשוג כלכלי. עיקר העתיקות במקום הן מערות קבורה מעוטרות השמורות היטב. גם התיאטרון הרומי במקום נשמר. טיול רגלי באזור יפה זה מומלץ.

  

הכתבה באדיבות כחול - מגזין השיט והספורט הימי


תגובות

דרג:
לא שווה לבקר
התחברות
תגובה
{{comment.FirstName}} {{comment.LastName}}
{{comment.CreateDate | datetime}}
{{comment.Comment_ClearText}}
תגובה לתגובה



{{child.FirstName}} {{comment.LastName}}
{{child.CreateDate | datetime}}
{{child.Comment_ClearText}}