פּוּשְּקָּר הוא כפר שליו, מוקף גבעות מחודדות, שעל פסגותיהן אתרי פולחן. מקדשי הכפר בוהקים בגוון כחלחל לבנבן, בכיפותיהם הומות יונים ועל עצי השיטה מקפצים קופים. בדוכנים נמכרים סמרטוטי משי. יש כאן עגלות עמוסות תבלינים, מקדשים הומי תלמידים ואגם קדוש.

 

זהו המקום הקדוש היחיד בהודו לברהמה (Brahma), האל היוצר. זהו אל כל חי, שתפקידיו אינם מוגדרים ולא הוקדש לו פולחן בפני עצמו. כמעט שאין מקדשים על שמו. הוא מופיע בדמות גבר בעל ארבעה ראשים, אם כי בתבליטים רואים רק שלושה, כי אחד פונה אחורנית. לברהמה ארבע ידיים, שבהן הוא מחזיק מחרוזת תפילה, כד קטן, פרח לוטוס ואת הוֶודוֹת – הספרים המקודשים בהם אינו מופיע.

 

מספרים כי ברהמה, בורא העולם, נותר ללא מקום פולחן משלו. הוא פנה לווישנו (Vishnu), האל המקיים את העולם, וזה הצמיח מטבורו פרח לוטוס והעניקו לברהמה, שהשליך אותו ממקום מושבו השמימי אל הקרקע. אז נבעו ממנו מים שהיו לאגם. גרסא אחרת מספרת כי ברהמה הרג שד, שהציק לתושבי פושקר. הנשק שלו היה לוטוס, שאחד מעליו הפך לאגם.

 

  

במשך כל ימות השנה פושקר הוא כפר רגוע, מנומנם משהו, מקום אידיאלי לתלמידי חכמים ולתרמילאים עייפים. פעם בשנה, בליל הירח המלא של חודש נובמבר, פושקר הופך להיות שונה לחלוטין. כאשר הירח זורח במלואו מעל שמי פושקר, מתקיימת חגיגה גדולה באגם. אלפי אנשים נוהרים מבתי המלון, מאכסניות הצליינים, מחניוני הגמלים וכאילו מתוך החולות. הם באים מהכפרים המרוחקים של מדינת רג'סטאן (Rajasthan) ומהערים הגדולות. איכרים, רועים, חנוונים ואנשי עסקים, כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל. חלק טובלים במים, חלקם מסתפקים ברחיצת ידיים והשאר מביטים במתרחש בשלווה סטואית.

 

הפעילות הדתית, ששיאה בשלוש לפנות בוקר, מתחילה הרבה קודם לכן. החל מבוקרו של אותו יום מתגודדים המונים סביב האגם וכמו תופרים למימיו שוליים צבעוניים. רבים מסתפרים לכבוד האירוע, אחרים עוסקים בתפילות ובמדיטציה וכמו תמיד בהודו, רבים שם הסוחרים, הסקרנים והטרחנים.

 

בליל הירח המלא מתקבצים המוני אדם סביב הגהטות, המדרגות הגולשות אל המים. בתנועתם השקטה הם דומים לנחיל דבורים ססגוניות, שגלש במדרגות וזרם לכיוון המים. גברים בתחתונים ונשים עירומות למחצה טובלים במים והכל ללא שמץ מיניות.

 

הכוהנים הברהמינים מתרוצצים בין המתפללים: זה היום שלהם. הם מוכרים שירותי דת – ברכות, במשך כל הלילה. במהלך הברכה הם יוצקים מים מן האגם לידיהם המושטות של המאמינים, מבקשים מהם לאחוז בפרח או בקטורת כמנחות לאגם ודורשים מהם לחזור על מָנְטְרָה שהם ממלמלים כלאחר יד. במנטרה משולב שמו של המתפלל ושמות נוספים לפי בקשתו. לסיום הברכה, קושר הכוהן חוט אדום למזל טוב לרגלו של המאמין, מקבל את שכרו ועובר אל המאמין הבא. יריד האשליות.

 

יריד פושקר הוא הרבה יותר מ-פּוּגָ'ה (תפילה במקדש): זוהי תפילה המונית, אירוע פולקלוריסטי רב עוצמה ורושם. המֶלָה – כפי שנקרא כאן היריד – מושך אליו כ-750 אלף בני אדם, הבאים לחגיגות הירח המלא, לטבילה באגם הקדוש, לסחר בגמלים ולהשבעת סקרנותם האינסופית. בהודו כמו בהודו, מתערבב חג דתי עם סחר מכר, עם לונה פארק ועם תופעות אנושיות מוזרות.

  

  

ראשיתו של היריד היא כעשרה ימים קודם למילוא הירח, עת מתחיל יריד הגמלים הגדול. גמלים מקושטים צצים מעבר לחולות, עוד גמלים ועוד גמלים מתקבצים מכל עברי המדבר. אוהלים מוקמים, ערמות חציר נערמות ודוכנים צצים מכל עבר. כל מה שאדם כפרי חפץ לרכוש בעיר הגדולה, יימצא לו ביריד, כולל בידור. מגיעים רקדנים, זמרים, להטוטנים, בולעי אש ומאלפי חיות. מספרים שמאה אלף גמלים מחליפים ידיים במשך עשרה ימים. גם אם המספר מוגזם – ובהודו הכל מוגזם – וגם אם מדובר בעשרת אלפים גמלים בלבד, זהו מספר עצום.

 

הגמלים מרוכזים על דיונה ענקית סמוכה לכפר. הסוחרים מברישים את פרוות הסוסים עד שהן מעלות ברק, קרני השוורים נצבעות כחול, אדום או ירוק. פרוות הגמלים מגולחות בדוגמאות שונות ונצבעות אף הן. חלקם עוטים בדים רקומים ורתמותיהם מקושטות בגדילי צמר. לרגליהם נענדים צמידים מרשרשים ולנחיריהם – טבעות כסף וזהב. פה ושם נראות חבורות גברים אוחזים בכוח בגמל מתייסר, כדי להגשים את גחמות היופי של בעליו או של קונהו העתידי. הקונים בודקים את הגמלים משן ועד פרסה ועומדים על המקח שעה ארוכה, עד שהשטרות מחליפים ידיים והקונה נעלם עם גמלו מעבר לרכס. פעמים רבות נערכות תחרויות רכיבה, שהן גם בידור לצופים וגם הפגנת יכולת מול קונים פוטנציאליים.

 

הסוחרים נראים כהתגשמות הסטריאוטיפ הרג'סטאני: הם משופמים כהלכה, ירוקי עיניים ומקושטים כדבעי. הם לא באים לבדם. עמם באות נשותיהם, עמוסות תכשיטים לרוב, בנותיהם היפות, קרובי משפחה עטורים תכשיטים, תרבושים, מגבעות, זקנים, קרחות וצלקות – מזכרת מאירועים שאינם בהכרח פולחניים או שלווים.

 

בארבע לפנות בוקר הירח עדיין זורח. עוד לא עלה אור ראשון ומחנה הגמלים קם לתחייה. עשרות מדורות קטנטנות, ראשים צמודים זה לזה, ניחוחו המתקתק של החשיש. אט-אט עולה השחר. השמיים מאפירים וצלליות הגמלים מקבלות גוון חום מוחשי. עוד שעה קלה והשמיים כמעט כחלחלים. הסוחרים מסלסלים את שפמם ומיטיבים את מגבעותיהם. מעולם לא ראיתי אותם מצחצחים שיניים. הנשים מגיעות כשהן רחוצות ושיערן מסורק בקפידה. אי משם מצאו פרח רענן שנתחב בשיערן. יום חדש.

 

מעבר לדיונה מגיחות בנות קאסטה נמוכה. הן מביאות מספוא לגמלים, אוספות את גלליהם לסלים גדולים ונושאות אותם לייבוש. אין להן שלט המזהה את מעמדן, גם לא לבוש מיוחד. מעמדן הנמוך ניכר בהילוכן ובמחוות הקטנות של גופן. הקאסטות אינן מוכרות בחוקי המדינה, אך הן כלל ברזל בחוקי החיים.

 

   

לפושקר מגיעים גם סָהאדוּאים, אותם סגפנים נודדים, נזירים פרושים, שרק כותונת לעורם, סנדלים מרופטים לרגליהם ובידם מקל נדודים וקופסת אלומיניום. הם מתפרנסים מהמנחות המושלכות לקופסה. נותני המנחות הם מאמינים החוששים מקללתם וגם אנשים מסורתיים, שכמו בכל תרבות כמעט מעריצים את האדוקים מהם, אלה שהעזו ועשו מעשה. נאמן לרוח הסָמְריטי, התורה שבעל פה ההינדית, עוזב הסהאדו את עסקיו ומשפחתו ויוצא לחפש את דרכו. יש גם חקיינים, קבצנים הנראים בדיוק כמוהם – 'טוּריסְט-בָּאבָּא' בשפת המטיילים.

 

הם מתהדרים בשיערם הארוך שלא נחפף ונראה ככבל של נהגי משאיות. יש גם כאלה, אך הרוב הם מחפשי דרך אמיתיים. הם לנים במקדשים, נוסעים חינם בתחבורה הציבורית ואפילו מעשנים חשיש בחסות החוק. לעיתים הם נושאים עמם קוף או תוכי. הם פולים כינים זה משיערותיו של זה או מניחים לקופיהם לעשות זאת. חלקם יושבים בפתח המקדש, עירומים כביום היוולדם, כשהם מרוחים באפר מתים. לאחדים רגליים מנוונות והם אינם מסוגלים עוד ללכת, לדבריהם – מרוב ישיבת לוטוס אגב מדיטציה, מחירו של נדר שנדרו. סיפור יפה אינו חייב להיות נכון. את האמת לעולם לא נדע. הם נעים בזחילה או בשכיבה על גבי לוח עץ בעל גלגלים. גופם משוח באפר או באבקות לבנות וצהובות, שיערם מדובלל ופרוע.

 

לעיתים מתקבצים להם כמה סהאדואים על במות, שאלתרו בפינות שונות של הכפר, נועצים את קלשוני שיווה (Shiva) שלהם סביב מדורה קטנה שהבעירו, מגלגלים באצבעותיהם את מחרוזות התפילה, מעשנים סמים או נושאים דרשות. אחדים מהם מברכים עוברים ושבים תמורת תרומה ואחרים מציגים לראווה מומים שהטילו בגופם במו ידיהם. את ההצגה גונב בדרך כלל מי שמסוגל להפגין יכולת מיוחדת עם איבר מינו, כגון הרמת משא כבד, או מי שהטיל בו מום בכוונה תחילה.

 

לא כולם בפושקר הם קדושים, אפילו אינם מתחפשים לכאלה. ברחובות משוטטים הג'וּרוֹת. המקומיים טוענים כי הם אנדרוגינוסים מלידה. לא נשמע לי סביר, אך יש ביניהם קוקסינלים, טרנסוונטיסטים או גברים שעברו טקס כריתה מלא והם מהווים קבוצה נפרדת בחברה ההינדואית. הם (או הן) חולפים בשטח לבושים (או לבושות) סארי, מקבצים נדבות תוך כדי הפגנת מיניות בוטה, באופן שאפילו זונות הודיות לא תרשינה לעצמן. הציבור ההינדי חושש מקללתם ומעניק להם נדבות ביד רחבה.

  

 

ביריד מסוג זה מופיעים גם שחקנים המציגים לקהל אירועים מיתולוגיים, כשהם מחופשים וחבושי מסכות. יש שם להטוטנים העומדים זה על גבי זה, פקירים על גבי מיטות מסמרים, רקדנים, מגידי עתידות, אוכלי זכוכית ובולעי אש. כל מקום הוא תאטרון, תאטרון האבסורד.

 

בפסטיבלים ובירידים מתקבצים כל התימהונים, החלכאים והנדכאים. אנו יצירי חברה בה נוהגים אנשים להצניע את מומיהם. בהודו טורחים להבליט אותם באופן בוטה, להדגישם בצבע ולהציגם לעיני כל. הגדם הופך למקור פרנסה. בצדי הרחובות רובצים קבצנים, נכים, עיוורים, מצורעים ושתומי עין. הם מתחננים בפני עוברים ושבים, שישליכו לעברם מטבע, לעיתים בהתרפסות מעוררת חמלה ובחילה.

 

לפעמים נדמה, שאי אפשר לשאת את נהר האדם הזורם ברחובות, גודש ומציף אותם, את הראשים השחורים כשחור הלילה, את אלה שצבעם כמו תה קלוש או צָ'אי בחלב, את הפרות הגועות בפתח המקדש, את הקופים והטווסים, את הגמלים, שלל המגבעות והסארי הצבעוניים.

 

הסארי הוא יריעת אריג שאורכה מגיע לשישה מטרים. בקיפוליו הרחבים הוא עוטף ומסתיר את רגליהן של הנשים ועולה בקיפולים רבים, מעגל את אגנן, מצר את מותניהן, מקמר את שדיהן. הנשים ההודיות הן מעודנות, חושניות כל כך. הן אינן קורצות ואינן מחליפות חיוכים. הן מהלכות כנסיכות.

 

אני נשטף בצבעים חמים – אדומים, כתומים, ארגמניים וסגולים. הכל מכה בעיניים, בלי להותיר סנטימטר אחד אפור להירגע. ולא רק העיניים – כל החושים משתתפים. ברקע בוקעות נאקות הגמלים, קריאות הרמקולים, שירת 'הארי קרישנה'. גם חוש הריח והמגע סופגים מהלומות משלהם. נראה כי כל אחד מאתנו הוא שחקן וצופה גם יחד בתיאטרון הזה, שהגה ממוחו במאי מטורף. לרגע אני מייחל שהוא יופיע ויצעק: 'קאט!', כדי שכולם יוכלו לחזור הביתה בשלום.